עם פטיש ביד, בועות סבון באוויר והספרה 10 על הגב – מנור סולומון מגיע למזרח לונדון לווסטהאם יונייטד

ביום ראשון ווסטהאם ומנור סולומון, שחקן הרכש הטרי, יפתחו עונה חדשה בצ'מפיונשיפ. על פניו החיבור המקצועי של סולומון לקבוצה נראה טבעי. מנור מגיע אחרי שבעונה החולפת חווה מספר פציעות קלות ונדד בין שלושה מועדונים (טוטנהאם, ויאריאל ופיורנטינה). בזמן שהיה על המגרש הראה את היכולות הנהדרות שלו. במקביל ווסטהאם חוותה עונה מאכזבת ומטלטלת, רצופה בחוסר יציבות, בסופה נשרה לליגת המשנה אחרי 15 עונות. כעת, דרכיהם הצטלבו והמטרה ברורה – לחזור לפריימר ליג כמה שיותר מהר. אך האם החיבור של סולומון לווסטהאם עשוי להיות עמוק יותר ממה שנראה ?

'הפטישים' מגדות נהר התמזה -

בשנת 1895 באזור המספנות של מזרח לונדון, עבדו פועלי המפעל במשמרות ארוכות, בעבודה פיזית, מסוכנת והם חיו בעוני וצפיפות. בעלי המפעל, קיבלו החלטה באותה שנה והקימו קבוצת כדורגל – המטרה הייתה לשפר את בריאות העובדים, להרחיקם מאלכוהול ולייצר גאווה מקומית. לקבוצה קראו 'Themas Ironworks FC' (על שם נהר התמזה בקרבו שכן המפעל). במפעל, כלי העבודה המרכזי היה פטיש ברזל כבד, עמו היו דופקים ומעצבים את לוחות הברזל הענקיים של ספינות המלחמה. לקראת שנת 1900, המועדון עבר שינויים וכחלק מהם, השם החדש של הקבוצה היה 'ווסטהאם' - הרובע ממנו הגיעו הפועלים, במטרה לחבר לקבוצה גם את תושבי האזור. לצד זאת, הוחלט להשאיר בסמל הרשמי שני פטישי מתכת מוצלבים ומאז מכונה הקבוצה – ''הפטישים'' (The Hammers). עד היום כשהאוהדים מעודדים, הם מרימים שתי הידיים מעל הראש בהצלבה ושרים: ''Come on you irons''. לצד הקשיחות שאפיינה את השחקנים והאוהדים עוד בתחילת המאה הקודמת, ובמידה מסוימת עד היום, אפשר למצוא גם צד 'רך' יותר.

''אני לנצח אפריח בועות, בועות יפות באוויר''

בהמנון האוהדים המפורסם של המועדון ''Im Forever Blowing Bubbles'', אוהדי ווסטהאם שרים על הבועות שממריאות אל על ואז מתנפצות ונעלמות. הם מביעים החוצה את קשת הרגשות המאפיינת את חייהם כאוהדים – הציפייה והתקווה הגדולה שממריאה, האכזבות הקשות שמגיעות אחרי והיכולת לקום מחדש. רכבת ההרים הזאת כוללת העפלה בשנת 1923 לגמר הגביע האנגלי בפעם הראשונה, בו הפסידו לבולטון, פיתוח סגנון ניהול חדש בשנות ה-50 שהיה מכונה – The West Ham Way – פיתוח שחקנים דרך סקאוטינג וגיוס מבחוץ (היה חדשני לאותה תקופה). משם אל עשור הזהב בשנות ה-60, שכלל: זכייה בגביע האנגלי, גביע אירופה למחזיקות ואפילו שלושה שחקני הרכב אגדיים שהיו חלק חשוב מהזכייה האנגלית במונדיאל 66' – הקפטן בובי מור, החלוץ ג'ף הרסט והקשר מרטין פיטרס. לצד עונות שיא, היו גם עונות מאכזבות ובחלקן גם ירידת ליגה (78', 89', 92', 2003, 2011) כשהאחרונה קרתה בחודש מאי. מנגד, ווסטהאם תמיד חזרה ותקעה יתד מחדש בפריימר ליג ואפילו באירופה, עם הזכייה בקונפרנס ליג ב-2023.

ה-10 מפתח תקווה

הרחק משם, בשנת 99, בכפר סבא, נולד מנור סולומון. אמנם כילד או נער לא נדרש לעבוד במספנות עם פטישים וברזלים ביד – אך את הקשיחות שלו הוא השיג בדרך אחרת. הוריו מגיעים מעולם החינוך והספורט ומגיל קטן, זיהו את הפוטנציאל שבו. הם דחפו אותו לעסוק בכמה ענפי ספורט במקביל, כבר מגיל צעיר (טניס, כדורסל, אתלטיקה וכמובן כדורגל), עזרו לו לייצר הרגלי עבודה שהופנמו והפכו לחלק בלתי נפרד מההתפתחות שלו. מהר מאוד עלה מנור לקבוצה הבוגרת של מכבי פתח תקווה (גיל 17) ומשם הדרך לאירופה הייתה קצרה. אותם הרגלים לא רק העצימו את מנור ברמה המקצועית על המגרש, אלא גם מחוצה לו כשהתמודד עם פציעות קשות בשנים האחרונות שהשביתו אותו ממשחק לאורך זמן. החוסן המנטלי – האמונה והביטחון בעצמו והיכולת להיעזר במשפחה הקרובה כדי לחזור למסלול - הוא אולי המשאב והנכס הגדל של סולומון. לצד רגעים בלתי נשכחים (בליגת אלופות או במדי לידס לפני שנתיים) היו תקופות קשות (פציעה חוזרות במיניסקוס) עם הרבה חוסר ודאות – עם זאת, הפוקוס תמיד נשאר על המטרה, לחזור, לשחק ולהציג את היכולת שלו – דריבל אדיר, שמירה על הכדור וכוח מתפרץ של אתלט על.

החיבור האידאלי

ווסטהאם מגיעה לצ'מפיונשיפ אחרי נפילה כואבת. סולומון אחרי שנה בה התמודד שוב עם חוסר ודאות ופציעות. אוהדי ווסטהאם תמיד מגיעים בהמוניהם למשחקי הבית - בעונה שעברה למשל, הקבוצה הציגה את ממוצע האוהדים השני בליגה! (אחרי מנצ'סטר יונייטד) – הם לא מחפשים את השחקנים הכי מושלמים או נוצצים, אלא שחקנים שמשאירים את הלב שלהם על הדשא, קמים כל פעם מחדש ונלחמים עבורם. אם יצליח מנור להביא למזרח לונדון את הנחישות, החוסן והאמונה שהפכו לחלק מהמסלול שלו, החיבור עם 'הפטישים' עשוי לגרום לבועות לפרוח מחדש - הפעם בדרך חזרה לפריימר ליג. בהצלחה!