הנוער הישראלי

''תנו לנוער לשחק'' ''רק בארץ שחקן בן 22 עוד נחשב ילד'' במקום להביא עוד זר שלא תורם, תן לילד לראות דשא'' אלה משפטים שכמעט כל אוהד כדורגל ישראלי מכיר. הם נאמרים ביציע, ברשתות החברתיות, באולפנים ובעיקר אחרי עוד משחק שבו שחקן צעיר ישב 90 דקות על הספסל. אבל עד כמה הם באמת נכונים? כדי לנסות לענות על השאלה, חזרתי למחזור המשחקים האחרון בחמש הליגות הבכירות באירופה – אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת – והשוויתי אותן לליגת העל הישראלית. הגדרתי קריטריון פשוט: שחקן שנולד בשנת 2007 או מאוחר יותר, כלומר שעדיין היה נחשב שחקן נוער במונחים הישראליים, ושיחק לפחות 30 דקות במשחק. המטרה לא הייתה לבדוק מי העלה ילד לדקה או שתיים בסיום, אלא מי באמת נתן לצעירים לקחת חלק משמעותי במשחק.

5 הגדולות באירופה

במקום החמישי - אנגליה במחזור השלישי של הפרמיירליג, על פני עשרה משחקים, שותפו חמישה שחקנים בלבד שעמדו בקריטריון. כולם ילידי 2007: ג'ושה קינג מפולהאם, קוסטולאס ולוקה ווסקוביץ' מברייטון, ג'ורג' המינגס מאסטון וילה והאריסון ארמסטרונג מאברטון. במקום הרביעי – ספרד במחזור הרביעי של הליגה הספרדית שותפו שישה שחקנים שעמדו בקריטריון, בעשרה משחקים. חמישה מהם ילידי 2007, בהם שניים שכבר קשה להסתכל עליהם כעל "שחקני נוער": לאמין ימאל ופאו קוברסי מברצלונה. אליהם הצטרפו חורחה סלינאס מראסינג סנטאנדר, צ'אבי אספרט מברצלונה ובובה סנגארה מאלצ'ה. גם לבאנטה הכניסה לרשימה שחקן צעיר יותר, עם נאצ'ו פרז, יליד 2008. במקום השלישי – איטליה באיטליה התמונה כבר משתנה. מתוך עשרה משחקים במחזור השלישי, שותפו שמונה שחקנים ילידי 2007 ומעלה – שישה ילידי 2007 ושניים ילידי 2008. בין השמות ניתן למצוא את פרנקו מסטנטואונו מפיורנטינה, אלסיו קאסיאמני מטורינו, רודריגו מורה מרומא, ג'יי רובינסון ממונזה, כרים אלייבגוביץ' מיובנטוס ופול מנדי מקליארי. שניים נוספים, טוני פרננדז מוונציה ומרקו ליברה מבולוניה, כבר צעירים אפילו יותר (2008). במקום השני – גרמניה גם הבונדסליגה סיפקה שמונה שחקנים צעירים שעמדו בקריטריון, בתשעה משחקים. חמישה מהם ילידי 2007 ושלושה ילידי 2008. דורטמונד, למשל, שילבה שלושה שחקנים ילידי 2007, בעוד שבאיירן מינכן נתנה דקות ללנארט קארל, יליד 2008. לצדם שותפו גם שחקנים צעירים בהמבורג, אלבסברג ומנשנגלדבאך (עם מוהיה ונגואפאק - הגרמניים, ילדי 2008). במקום הראשון – צרפת בליגה הצרפתית שותפו שמונה שחקנים שעמדו בקריטריון בתשעה משחקים. מה שיותר מעניין - שישה מתוך שמונת השחקנים היו ילידי 2008. כולם צרפתים. אייאס עזיזי ואלכסיס ווסאה מטולוז, אליקיה לגרוס מאוקזר, קיליאן אנטוניו מלאנס, דג'יבריל קוליבאלי מניס ורודי מטונדו מפריז. אליהם הצטרף ג'נסיס אנטוי, יליד 2007, משטרסבורג. לסיום, ניס שילבה גם את חאבייר מנדזה, בלם צרפתי, יליד 2009 – השחקן הצעיר ביותר ששיחק במחזור שנבדק.

וליגת העל ?

אחרונה. במחזור השלישי, על פני שבעה משחקים, שותפו שלושה שחקנים בלבד שעמדו בקריטריון. שלושתם הגיעו מאותו משחק – הפועל ירושלים מול קריית שמונה. סאני אבדולסאלם וניב גבאי, שניהם ילידי 2007, שיחקו במדי קריית שמונה. מהצד השני עלה ישראל דאפה, יליד 2009, ושיחק כחצי שעה במדי הפועל ירושלים.

נאמר בזהירות

מדובר במחזור משחקים אחד בלבד. אי אפשר לבנות על בסיסו מסקנה מוחלטת לגבי מדיניות הצעירים של ליגה שלמה, אבל מדגם קטן יכול גם להעלות שאלה גדולה. כי כשמסתכלים על הליגות האלה, קשה להתעלם מכך ששחקנים צעירים מקבלים הזדמנות גם במקומות שבהם הלחץ גדול יותר, הכסף גדול יותר והשאיפות גבוהות יותר. דווקא הליגה הצרפתית בלטה במיוחד. לא רק בגלל כמות הצעירים ששולבו, אלא בגלל הגילאים שלהם. שחקנים ילידי 2008 ו-2009 לא נתפסים שם בהכרח כפרויקט לעתיד שצריך לחכות איתו. במקרים מסוימים, הם כבר חלק מההווה. בנוסף, הצלחת הנבחרת צרפתית בעשור האחרון קפצה לנגד עיניי ובהחלט יש משקל לשילוב המוקדם גם ברמה הלאומית. בהקשר של הכדורגל הישראלי - ייתכן והשאלה היא לא רק האם השחקן הצעיר מוכן לבוגרים. אולי צריך לשאול גם האם המערכת מוכנה לתת לו את ההזדמנות להוכיח שהוא מוכן. כי המעבר מנוער לבוגרים באמת מורכב. הקצב שונה, המאבקים הפיזיים שונים, הטעויות מקבלות מחיר גבוה יותר, כמות הזרים שגדלה ויש גם את התרבות המקומית שכוללת את הצבא והרצון של מועדונים לנצח כאן ועכשיו. ובכל זאת, באירופה נותנים לנוער לשחק. מעניין יהיה להרחיב את הבדיקה גם לליגות הביניים של אירופה – הולנד, פורטוגל, בלגיה ואחרות – אותן ליגות שמייצרות לא מעט מהכישרונות הצעירים שנמכרים לאחר מכן לליגות הגדולות. אולי שם נמצא חלק מהתשובה. ובינתיים, אחרי מחזור אחד בלבד, אפשר לומר: שחקני הנוער לא בהכרח צריכים שיגידו שהם העתיד. לפעמים הם פשוט צריכים שמישהו ייתן להם לשחק בהווה.