כמה נגמר ? אם לא נגיע, לא נדע

כמה נגמר משחק גמר המונדיאל, מי זכתה באליפות האחרונה בליגת העל, היכן משחק דני אבדיה, נגד מי כבש מארדונה את שער 'יד האלוהים' או מה עשתה קבוצתכם האהובה במחזור האחרון – אנחנו יודעים את התוצאות שאנחנו רגילים לחפש – אבל כמה מהספורט שנמצא קרוב אלינו, אנחנו באמת מכירים ? השבוע הגעתי למגרש 'אבי רן' בחיפה – על הדשא שיחקו שתי קבוצות ליגה א' ( הליגה השלישית בטיבה) - מכבי נווה שאנן מול מ.ס טירת הכרמל במסגרת גביע המדינה בכדורגל, דרבי מקומי אם תרצו. כששמעתי מחברי, עוזר מאמן באחת הקבוצות, על המשחק שעתיד להתרחש כעשר דקות מביתי, חשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לראות את מאחורי הקלעים של הכדורגל. את המקום שבו הכדורגל מתקיים – לפני החסויות, לפני הכסף הגדול, לפני עשרות אלפי אוהדים ביציע. את המשחק הפשוט והעממי שנקרא 'כדורגל'.

'הספורט הישראלי'

אם מסתכלים על הספורט הישראלי הקבוצתי מלמעלה, קל לקבל תמונה מצומצמת למדי של מהו למעשה 'הספורט הישראלי'. בכדורגל, למשל, שתי הליגות הבכירות כוללות 30 קבוצות ומתחתיהן נפרס מבנה רחב בהרבה, שכולל מאות קבוצות שמקיימות את הכדורגל הישראלי הרחק מהבמה המרכזית. גם בכדורסל התמונה יחסית דומה, לצד ליגת העל והלאומית, איגוד הכדורסל מפעיל ליגות ארצית, א' וב', בחלוקה למחוזות ואזורים שונים ברחבי הארץ. גם בכדוריד ובכדורעף קיימות שכבות נוספות של תחרות מעבר לליגה הבכירה. 'הספורט הישראלי', כפי שאנו צורכים אותו, הוא למעשה רק קצה של מערכת גדולה בהרבה. אנחנו נחשפים בדרך כלל לפסגה – למשחקים שמשודרים, לקבוצות שמקבלות כותרות ולתחרויות עם הקהל הגדול. זה טבעי, גם אני, שמבלה לא מעט מזמני במגרשים ובמעקב אחר תוצאות מהארץ והעולם, מוצא את עצמי בדרך כלל מחכה למחזור הבא בליגת העל או בליגות מרחבי אירופה, למשחקי נבחרת ישראל או להישג של ספורטאי ישראלי בבמה מרכזית. אבל אם נתבונן לעומק, קצה הפירמידה נשען על בסיס רחב בהרבה – ובכל סוף שבוע מתקיימים רוב משחקי הספורט הישראלי, הרחק מעינינו, והם מהווים את הבסיס האמיתי.

הדרבי המקומי

כמה דקות לפני המשחק התיישבתי ביציע מאחורי השער. בין הקהל לדשא מפרידה גדר גבוהה שקצת מקשה לראות את מהלך המשחק ונותנת תחושה של יציע 'אולטראס' במשחק חוץ, בליגה היוונית. להבדיל מיציע 'אולטראס', סביבי ישבו משפחות השחקנים וילדיהם ועוד כמה עשרות אוהדים שבאו לצפות בקבוצתם. בתוך האווירה הרגועה והנעימה התקיים המשחק. זאת הייתה הזדמנות טובה לשמוע את האינטראקציות המילוליות בין השחקנים על המגרש, את הוראות השוער לעבר שחקני ההגנה שלו ואת המאמנים מרחוק דורשים את תשומת לב השופט לטעויות שעשה, לדעתם. על הדשא ראינו חצי ראשון די מנומנם, אותו סיכמה יפה ילדה קטנה שישבה בהמשך השורה - 'הם רק מרימים את הכדור למעלה ואז מורידים אותו'. מצד אחד טירת הכרמל היו קרובים לשער יתרון מנגיחה של בלם נווה שאנן לשערו, אך הכדור חלף מעט מעל המשקוף. בצד השני – אם ראיתי נכון – גם נווה שאנן בחנו את השוער היריב. החצי השני נפתח עם שער מהיר של נווה שאנן – כדור הוגבה משמאל למרכז הרחבה ומאור חדד נגח את הראשון. מ.ס טירה החלה לשלוט בקצב ובכדור אבל התקשתה לאיים על היריבה, שמנגד יצאה למתפרצות בצד השני ובדקה ה-72 סגרה סיפור עם בעיטה יפה מחוץ לרחבה לחיבורים, הכובש - אבו אלהיג'א. נווה שאנן עברה בסיום סיבוב בגביע ותמשיך לפנטז הלאה, בעוד מ.ס טירת הכרמל תחזור להתרכז בליגה המקומית שתתחיל בסופ''ש הבא.

תובנות להמשך העונה..

נכון, לפעמים היה קשה לראות מה קורה על המגרש ולעיתים הקצב דעך ולא היו מצבים מסוכנים לעבר השער. אבל דווקא האפשרות לראות מקרוב את ההקרבה והרצון של השחקנים ואת משפחות השחקנים שכוססות ציפורניים – גרמה לי להיזכר מדוע אני צופה כמעט באופן אוטומטי במשחק הכדורגל. אולי זה הקסם של המשחקים שנמצאים רחוק מהעין. אנחנו רגילים לשאול כמה נגמר במשחקים הגדולים. מי ניצח, מי כבש ומי עלה לשלב הבא. אבל לפעמים, כדי להיזכר למה אנחנו אוהבים לצרוך ספורט מלכתחילה, לא חייבים לדעת כמה נגמר. צריך פשוט להגיע למגרש. ההמלצה שלי: תבררו אם בקרבת מגוריכם יש קבוצה כלשהי שמתחרה בענף שמעניין אתכם ותנו לעצמכם הזדמנות להתחבר מחדש למשחק.